גזר דין בתיק ת"פ 45689-02-10

כתב האישום

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לאותו חוק.

2.         בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 14.2.10 בשעות הצהריים, החנה הנאשם את רכבו בסמוך לחנות ירקות בעיר טמרה. באותו זמן, הגיע למקום המתלונן ומיד לאחר מכן החלו חילופי דברים בין הצדדים, בעקבותיהם התקרב המתלונן אל עבר הנאשם, כשהוא אוחז בידו מקל. משהגיע המתלונן לנאשם, בעודו מניף לעברו את המקל, תפס הלה את המקל בידו השמאלית והחל דוקר את המתלונן באזור בטנו וחזהו מספר פעמים, וזאת בכוונה לפגוע בו ולגרום לו חבלה חמורה.

            כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלונן שני פצעי דקירה, האחד במעבר בטן חזה מצד שמאל והשני במותן השמאלית, ובעקבות כך אושפז למשך ארבעה ימים.

הכרעת הדין

3.         בהכרעת הדין מיום 14.2.11 הורשע הנאשם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות במשמעות הסעיפים 333 + 335(א) לחוק העונשין. במקביל ראיתי לזכותו מעבירת חבלה בכוונה מחמירה, זאת לאחר שלא הוכחה כוונה כאמור. בנוסף, הורשע הנאשם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין.

4.         בפן העובדתי נקבע כי הוכח שהתנהלו חילופי דברים בין הצדדים עובר למעשה התקיפה. כמו כן הוכח, כי הנאשם יצא את רכבו זמן קצר לפני שהמתלונן התנפל עליו עם מקל בעודו עומד בסמוך לרכב. הנאשם עשה שני צעדים לאחור מתוך רתיעה מהמתלונן וכשזה הניף את המקל לעברו, ניסה הלה להתגונן ע"י כך שניסה לאחוז במקל, ותוך כדי כך דקר את המתלונן. האירוע כולו תועד במצלמות האבטחה של החנות בקרבתה התרחש מעשה התקיפה, וניתן לראות בבירור כי המתלונן הוא זה שביקש לתקוף ראשון את הנאשם. לאור ממצא עובדתי זה, נקבע כי לא הוכח קיומה של כוונה מחמירה מצד הנאשם וכי מעשה התקיפה מתאפיין יותר כאקט הגנתי מאשר כפעולה התקפית.

5.         על אף האמור לעיל, נקבע כי הנאשם לא פעל בדרך מותרת של הגנה וכי אינו זכאי להנות מן הסייג אותו קבע המחוקק בסעיף 34 י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977. זאת משום שהתגובה שבה נקט חרגה ממתחם הסבירות באותן נסיבות. נקבע כי יציאתו מהרכב בעודו מצוייד בסכין, והשימוש המיידי שעשה בה כמו גם התוצאה הקשה שנגרמה למתלונן בעקבות הדקירה, כל אלה מחייבים את המסקנה כי תגובתו של הנאשם חרגה ממתחם הסבירות. בהקשר זה ציינתי כי בשים לב לכך שהאירוע התרחש במקום הומה אדם, כשעמדה לנאשם האפשרות להזעיק עזרה או לנסות להדוף את המתלונן מפניו מבלי להשתמש מיידית באמצעי חמור של דקירה מספר פעמים אשר הובילה לתוצאה קשה, לא תעמוד לו הגנה מפני אחריות פלילית. נקבע עוד כי הסיטואציה אליה נקלע הנאשם אפשר ותילקח בחשבון בעת גזירת עונשו.

תסקיר שירות המבחן

6.         שירות המבחן, בתסקיר שהוגש מטעמו ביום 13.4.11, סקר את נסיבותיו המשפחתיות והאישיות של הנאשם. קצינת המבחן ציינה כי הנאשם טען בפניה שפעל מתוך הגנה עצמית והתרשמה, כי הוא מתקשה לראות את חלקו בהתפתחותה של הסיטואציה הבעייתית אליה נקלע.

            בתסקיר נקבע עוד כי הנאשם גדל בצל חסכים חברתיים ורגשיים עמוקים ואירועים טראומתיים וניכר קיומם של ערך עצמי ובטחון עצמי לא מפותחים דיים. נתונים אלו מהווים רקע להתנהגויות בלתי מותאמות במצבים טיעונים רגשית, שאז באים לידי ביטוי התנהגויות בעלות גוון אימפולסיבי ואף תוקפני. התנהגות זו נתפסת אצל הנאשם כפועל יוצא מגירויי הסביבה יותר משהיא נובעת מפעולה מכוונת ומבוקרת. לכן, נפגעת גם יכולתו לחוש אחריות על מעשיו ואף היכולת לחוש אמפטיה ביחס לקורבן העבירה, נחלשת.

7.         שירות המבחן ציין כי לנאשם הרשעה משנת 2006 בגין עבירה הדומה במהותה לזו בה הורשע בתיק דידן. בעבר הוטל עליו עונש מאסר אשר במהותו הציב בפניו גבולות מוחשיים ונוקשים להתנהגותו. אלא שהעבירה הנוכחית מלמדת כי לא היה בכוחם של אותם גבולות להביא לשינוי בר קיימה בהתנהגותו.

8.         בסיכום התסקיר העלתה קצינת המבחן את התלבטויותיה על הכתב: מחד, ניצבים חומרתם של המעשים ותוצאותיהם וכן העובדה כי מדובר במעשים הנשנים לאורך השנים, על אף ניסיון טיפולי שנערך עמו בעבר. כן עומדים לנאשם לרועץ קשייו ליטול אחריות על מעשיו ולפתח יחס אמפטי כלפי נפגע העבירה. מאידך, התרשם שירות המבחן כי הענישה שהוטלה בעבר לא הניבה את התוצאה המיוחלת, וכיום מביע הנאשם רצון לבחון שוב את התנהגותו התוקפנית. לפיכך, נקבע כי במידה ובית המשפט ימצא לנכון לבחון אפשרות טיפולית במקרה זה, ממליץ שירות המבחן על הארכת עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגד הנאשם וכן על הטלת צו מבחן למשך תקופה של שנתיים, בנוסף להתחייבות כספית משמעותית והטלת צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות.

טענות הצדדים

9.         ב"כ המאשימה טענה לעניין העונש כי מדובר בעבירות חמורות שרף הענישה בגינן הינו גבוה וכי בית המשפט העליון חזר וציין במספר רב של הזדמנויות, שכאשר מדובר בתת תרבות הסכין, הענישה הראויה היא ענישה מרתיעה של מאסר בפועל לתקופה ממשית. עוד הוסיפה ב"כ המאשימה, כי צפייה בסרט מצלמת האבטחה, שהוצג מספר פעמים בבית המשפט, מלמדת כי לא מדובר במי שניסה להתגונן, אלא באדם שהלך לקראת קטטה כשהוא חמוש ובסופו של דבר הצליח לפגוע פגיעה קשה במתלונן.

10.        העובדה שהנאשם הורשע בעבירה זהה משנת 2006, שם נידון ל-13 חודשי מאסר בפועל וכי העבירה נשוא תיק זה בוצעה על ידו, כשתלוי ועומד מעל ראשו מאסר מותנה בר הפעלה למשך 20 חודשים, מלמדת על חומרת מעשיו ומחייבת ענישה הולמת.

11.        באשר לתסקיר שירות המבחן, טענה ב"כ המאשימה, כי אין לומר שמדובר בתסקיר חיובי וזאת, בין היתר, לאור הספקות שהעלתה קצינת המבחן וההתלבטות שהביעה בסיכום התסקיר אותו ערכה. לאור נסיבות המקרה, סבורה המאשימה כי אין מקום לאמץ את המלצות שירות המבחן.

12.        בהקשר זה הפנתה לכך, שמן התסקיר עולה כי הנאשם הציג בפני קצינת המבחן מסמך המעיד על סולחה, כביכול, שנערכה עם המתלונן. דא עקא שמסמך המעיד על סולחה כאמור, מעולם לא הוצג לבית המשפט. יתר על כן, גם הנאשם בעדותו בפני בית המשפט התכחש למסמך שנחזה להיות הסכם סולחה, כביכול. מכאן, שברי כי בפני שירות המבחן הוצגו נתונים מוטעים.

13.        לאור כל זאת, עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל ממושך ומרתיע, להפעיל את המאסר המותנה במצטבר לכל עונש אחר, להטיל עליו מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.